על אנדומטריוזיס, PMDD, וכאב קולקטיבי

​

​

לפי הניסיון שלי בעבודה עם אנדו', מצאתי שברובד הפיזי עיקר הבעיה הייתה ברגישות לשינויים הורמונליים שמתרחשים לאורך החודש.

כלומר: לא רגישות לאסטרוגן, או לפרוגסטרון (לדוגמה), אלא לשינויים המהירים ברמות שלהם שהאישה מרגישה לאורך החודש. האסטרוגן עולה ואז יורד, ה-LH עולה בחדות ויורד תוך 24 שעות, ואז הפרוגסטרון עולה ויורד. השינויים האלו (וגם השינויים בהורמוני רבייה אחרים) עלולים לערער את המערכת.

 

ברובד הרגשי, תמיד ראיתי שוב ושוב שהנושא שהאישה מתמודדת איתו הוא אֵבֶל. הרבה פעמים האֵבֶל הוא לא ספציפי או ישיר - כלומר, לאו דווקא אֵבֶל על אדם שנפטר.

זה יכול להיות אֵבֶל בעקבות פרידה, פגיעה מינית, ורוב המקרים: אֵבֶל על הכאב הנשי הקולקטיבי.

אני ראיתי לאורך הדרך בעבודה שלי עם נשים, שהאֵבֶל היה קיים בצורה של העברה-בין-דורית, על טראומה מינית שהאמא של המטופלת עברה, או הסבתא שלה, או הזיכרונות שנשמרו ב-DNA שלה מהשואה, או אפילו אֵבֶל מלשמוע על פגיעה מינית בחדשות על אישה שהיא לא מכירה. וגם, ברוב המקרים - האֵבֶל הגיע מזכרונות מגלגולים קודמים בעקבות חוויות קשות שנחוו בעבר.

 

את הניסיון שלי צברתי עם העבודה שלי בשיטת אייפק (IPEC). זו שיטה שמתמקדת בתיקון הזיכרון של הגוף בעזרת לחיצה על נקודות מרידיאנים ספציפיים. את האבחון אנחנו עושים דרך "מבחן שריר", שזו דרך למצוא מה מחליש את הגוף: בין אם זו רגישות לשינויים הורמונליים, או רגישות לכאב שעבר מהאם, כאב שהגיע מהזיכרון הנשי הקולקטיבי, או כאמור מגלגול קודם.

ברגע שמאבחנים מה מחליש את הגוף, אנחנו ניגשות לתקן ולחזק את הזיכרון של המערכת החיסונית הפיזית והרגשית מול אותם הגורמים. בדרך הזו, אנחנו מנטרלות את הגורמים לרגישות, בין אם הם פיזיים, רגשיים או אנרגטיים.

 

ברמה הפיזית, יש לנו כמה סוגי תאים ש"סוחבים" זיכרונות מהעבר.

 

א - בקצרה: הביצית שנוצרנו ממנה הייתה ברחם של סבתא שלנו.

באריכות: כל הביציות שלנו נוצרות בעודנו עובריות. כלומר, אני, בעודי הייתי עוברית, כבר יצרתי את כל הביציות שלי. חלקן - ייצרו את הילדים שלי.

כך יוצא שכשאמא שלי הייתה עוברית, ברחמה של סבתא שלי, היא יצרה את הביציות, שמאחת מהן נוצרה אני. זוהי השפעה רב דורית. 

בזמן היווצרות הביצית כל המידע הגנטי והזיכרון נטען בתוכה, אך יגשים את עצמו רק בעוד 2 דורות. 

​

ב - בקצרה: בתוך התאים שלנו קיים קידוד של כל הנשים שהיו קיימות בעולם.

באריכות: פרט ל-DNA הרגיל שלנו, בכל תא ותא בגוף יש לנו גם סוג DNA נוסף שנקרא DNA מיטוכונדריאלי. ה-DNA הזה הוא DNA פשוט הרבה יותר, עם מעט מאוד גנים בתוכו, והוא אחראי על יצירת האנרגיה אצלנו בגוף.

סוג ה-DNA הזה משתנה לאט מאוד ברמה האבולוציונית, וקצב המוטציות הוא נמוך.

למה כל זה חשוב? ה-DNA המיטוכונדריאלי מועבר רק דרך האם. למה? כי הגבר לא תורם DNA מיטוכונדריאלי עם הזרע שלו כלל.

וכך יוצא, שאם מסתכלים מספיק אחורה במחקרים גנטיים, אפשר להגיע בעזרת ה-DNA הזה עד לאישה הראשונה שהייתה אי פעם קיימת. האמת, אפילו עשו זאת, ובשפה המדעית היא קיבלה את הכינוי "חווה-מיטוכונדריאלית" Mitochondrial Eve.

בתוך ה-DNA הזה, שלא השתנה הרבה לאורך האבולוציה האנושית, ושקיים בכל תא ותא בגופינו, קיים גם כל המידע, רובו טראומטי, שנשים חוו לאורך ההיסטוריה: הכאב הקולקטיבי מקודד בתוך כל תא ותא אצלנו.

 

לדעתי, לא סתם תסמונות כמו אנדו' או PMDD נמצאות בכזו עלייה בעשורים האחרונים.

הטראומה הקולקטיבית הגיעה לכזה שיא שלא ניתן יותר להמשיך ולהכיל אותה מבפנים, והגוף פשוטו כמשמעו מדמם החוצה את תאי הרחם.

לדעתי, הגוף של האישה שמדמם החוצה את הכאב של כל הנשים לפניה. אם יש לך אנדו: זו לא אשמת הגוף שלך.

​

כמות מקרי האנדו' כל כך גברו ברמה העולמית, שהן דורשות התייחסות שלא ניתן להתעלם ממנה יותר, תנועת ה- #MeToo התפרצה החוצה לעולם. אנחנו לא מסוגלות לשתוק יותר. האנדו'ית היא הסימפטום ותוצר של *כל* החברה, ובגלל זה האחריות לבריאות שלה היא על כולנו. ובגלל זה אין אף תרופה יחידנית שתעזור. צריך שינוי כלל מערכתי וכלל ממסדי שייטפל בכל המערך החברתי. זאת הסיבה שנשים נהיו כל כך אקטיביות בעשורים האחרונים בדרך שלהם להכריח את הממסד להכיר בכאב שלהם. האנדו' הכריח אותן לצאת לפעולה. זה כבר קורה. לא רק נשיות חדשה, אלא גם גבריות חדשה הרי נוצרת כי קיימים כבר מספיק גברים אמיצים שעושים בדק בית. גם להם קשה לחיות עם הרעיון שהם מייצגים את כל מה שרע ופוגעני בעולם. אלו הגברים שמביאים שינוי ותנועה רגשית לכאב הקולקטיבי הגברי הפוגע.

​

בקבוצות התמיכה שאני מציעה לנשים המתמודדות עם אנדו' ו/או PMDD, במשך חצי שנה, אנחנו עושות אחת לשבוע עבודה קבוצתית שמתייחסת לכאב הקולקטיבי, ובנוסף אחת לשבוע כל אישה נפגשת איתי למפגש אישי כדי לענות על הצרכים הבריאותיים והנפשיים האישיים שלה. 

 

כל מה שכתוב כאן הוא על סמך הניסיון האישי שלי בלבד, וכמובן שאצל כל אחת המסע האינדיווידואלי שלה הוא שלה. 

 

המון אהבה לכולן.ם,

דפנה